אח ילדי, לו ידעתם כמה אני נרגשת. ליבי עולה על גדותיו, גרביוני המשי שלי מתפקעים מאושר והעווית התמידית המרחפת מעל שפתי יכולה סוף סוף להתפרש כחיוך מאוזן לאוזן.
הדבר הגורם לי נחת רוח היולית שכזו הוא רתימת המשאבים המילוליים העומדים לרשותכם לטובת יצירתו של נרטיב זת"י טרי ורענן, כזה שיטלטל את המחליטנים האוחזים במושכות בעודם דוהרים על גבינו הדואבים אל עבר עתיד שכולו טוב.
וברוח האופטימיות המפעמת בעורקי המסוידיים, קבלו חברה חדשה בעמותה: ט.י., שחולקת עימנו את תשוקתה למילה הכתובה, ויעלה כמה שיעלה. הנה:
העולם כהוויה ספרותית
בבואי לבאר את קושיית ההוויה הספרותית נתקלות עיני באנקדוטה מוסרית ותפלה אחת שאין דומה לה אף לא בעולם הבא. כלום אין יודע מה צופן בדמיונו הפרוע העולם הבא ובת תמותה תימהונית שכמותי לא תשיג ידה לדעת גם כאשר תנצל דעתה ותביא לראיה כוללת של הבריות בתת המודע של חלקיקי היקום הזדוני בידיעת העולם האחר החבוי והנסתר ללא דופי.
בחיים מהוהים שכאלה, בעולם רב ספרתי, לוגי ומתוחכם, במציאות בילטראלית, תיאטרלית ואוניברסאלית לאין שיעור נתקלות עיננו לא אחת בפלט המחשבה האקראי והאובייקטיבי שנח על זרועו של המספר הכותב את ימינו לשווא. סיום בלתי צפוי, שמש ספונה במעטה עובר חבוי, רקיע סגלגל ואדמה מיובשת הינם מנת חלקנו בעולם הזה, טובין ותקילין להנחותנו בעיניים סקרניות הפולחות את השקט לרסיסי גאווה מאופקת. המילים הממולמלות נקראות בדרכינו כסמטאות אפילות, כגלגלי מח עייפים, בהשתרכות אינסופית ורגליים כבדות אל האושר, אל היום בו נדע כי טעינו ואין מאום לנו ולחמצן שנותר מאובק ונטוש. ועדיין לא תם ונשלם הסיפור להביא משהו חדש, לחתור לנראות קוגניטיבית, להתהוות ומיצוב משוכפל, להביא לעולם את קפיצת המדרגה, את סימולציית החופש העומד לרשותנו לבחור את תנאי הקיום החביבים עלינו, כמעט ללא מגבלות. התווית העולם לאוטוסוגסטיה אחת: מעוף הציפור, מעבר מעולם שרירותי ונעדר בחירה לעולם שבו איננו צריכים להתמודד השכם והערב בתלאות הגוף, קשיי תקשורת ואירועים מכוננים מובנים ואינטנסיביים המאירים את האבן במלוא הדרה החד-גוני ומבט אחד מלמעלה.
הספרות, בבוא היום, יחד עם ההכרה החברתית המסולפת, תביא לאוטופיה למראית עין שמכינה אותנו לאוטופיה האמיתית – העולם פנימי. עולם שבו יש לטופוגרפיית הנפש את התפקיד המכריע, להביא לנקודת האחיזה ולקפיצת המדרגה לאופטימיות חסרת מעצורים, תלישות מענגת האוצרת כתמים שחורים ההופכים לסדקים בחסות המרחק והתנועות המאטות את נראות הנמלים הקוראות למצוינות למיצוב ופילוח השוק בעיצומו של יום עבודה, המניב סחר חופשי ורלטיביזם מנוכר, מלהט ועושק שמוטב היה להניח לרוע ולרשלנות להיטמן ולהתמוסס תחת חול ימי החול, להתכלות כרימות מכרסמות בעור מתמוסס, בעורקים מתנפצים ובדימויים מוגי לב.
ובכל זאת, בבואנו לבחון הדברים כדברי אלוהים חיים בנפשותינו הטועות, אין אנו שמים רגלינו אל בין כותלי המקור לתולדת כל המילים שנכתבו, כל השירים שהושרו וכל התווים שהתנגנו. אין אנו שמים מילתנו להגיב לדופי, לדמיון המבהיל שבין שון לנון לאביו המנוח ואין אנו נותנים דעתנו בשלה ונאמנה לעובדת היותו מרצד על מסכינו כמדמנה המחפשת לדימוי מחניף, הבאה להשתעשע בספק היותו רוח רפאים שנקברה יחד עם כל החיפושיות זבות החוטם וחוצות הגבולות בתווים עקביים של חן ויהלומים בשמיים.
בני אנוש! קומו הביטו וראו מה גדול היום הזה! היום בו אין גבול לגיבוב המילים הניתנות לנו להאדיר באנפופי רשת קיימת את עצם היותנו שפוטי המילה הכתובה, מתעתעים בחזיון שווא כהוצאה להורג של הוצאה לאור היום של מילה אל החופש. מסתבר שזהו חרם, פטפטני וטרחן, נלעג ומתייסר שבא לכלותנו, להביאנו על סף דעתנו, על הא ועל דא, על הנגלה והחסר, על ההרואי והסנטימנטאלי, חזון אחרית הימים או אפוקליפסות מתערבבות בפוביות וקלישאות נערמות תחת בניית סטטוס אינטלקטואלי בחברה השואפת למתינות העולם המודרני האקסטרווגנטי ביותר שידעה האנושות לא מתוך צניעות ולא משום שאינני מאמינה בהישנותה של האהבה הגדולה למילה הכתובה, החקוקה באבן באותיות קידוש לבנה מתגלגלת.
אני סקרנית להבין האם האובססיה להקשת מקש מגולמת בחוסר היכולת החולנית לעמוד בנקודת הפתיחה הרועמת של צמד מילים או שמא הרעיון כולו הוא פרי דמיונם של מוחות רומנטיים אידיאליסטיים המשופדים באותנטיות נדירה ונשגבת להביא לידיעת הכלל כי יש החולים בנפשם ולא יכולים לעצור בעד כתיבת המילה באשר היא. ולשם כך נכתבו המילים כולן.