עמיתי הצעירים, אתם חיים בעידן המקדש כסף. המהלל כמות על פני איכות במסווה של רב תרבותיות. אלו לא היו פני הדברים בימים בהם התחלתי אני את דרכי כפועלת תוכן. אז, בשנות ה-30 המאוחרות של המאה הקודמת, כשמשק כנפי ההיסטוריה העיר אותי בוקר בוקר במיטתי צחרת הסדינים אשר על גדות הסיין, הכל נראה אחרת.
נולדתי בשם סופיה זולא, בת לאמא חולה ואבא חסר אונים. מגיל צעיר נמשכתי אל העיסוק במילים. כשמלאו לי 18 החלטתי לעזוב את ביתי ולצאת לכבוש את עולם הספרות הצרפתי. היו אלה ימים מסעירים ומלאי תהפוכות, ואני הגעתי אל העיר הגדולה, פריס, עם רון בלב ועט ביד. לעצמי הבטחתי רק דבר אחד: לא אהפוך לרסקולניקוב.
העבודה הראשונה שמצאתי היתה כמלצרית בקפה כסה. בוקר בוקר הגשתי טורקי קטן לגוסטב פלובר, שנהג לשנורר סוכר משולחנות של אחרים. בצהריים הגיעו אלבר קאמי ואלבר ממי, שנהגו לצעוק זה על זה "אל תקרא לי שחור".
כן, חביבי, אלה היו הימים.
ככותבת עולת ימים הבטתי בהם בעינים כלות ובליבי קיוויתי שכתב ידי הרהוט, שהופיע על החשבון שהגשתי להם בליווי סמיילי קטן – יגרום להם לשאת לרגע את עיניהם ממרק הבצל המהביל שתחת אפם, ולהבחין בי, הקטנה.
אחרי יומיים, משהבנתי שכך לא אמשוך את תשומת ליבם, החלטתי שאין ברירה, אלא לנקוט בצעדים קיצוניים. עשיתי את קאמי. בואו נגיד שהמיתוס של סיזיפוס אולי אמיתי, אבל זה שמכביר אגדות על גברים מזרחיים ממש לא.
בכל אופן, בתוך מספר ימים סידר לי האקס המיתולוגי עבודה חדשה: פרילנסרית אצל אחד, גרשון, שאביו רכש עבורו עיתון כמתנת נישואין. במסגרת תפקידי דיווחתי למערכת על מסיבות השקה נוצצות, ערבי גאלה יוקרתיים ופתיחות חגיגיות. כל אותה העת חשתי כי אני מחמיצה את ייעודי, בוגדת בעקרונותי, מוכרת את יושרתי.
ערב אחד, כשחשתי כי לא אוכל לשאת עוד את התיעוב העצמי, נכנסתי למשרדו של גרשון, ובדמעות הכרזתי: "כלו כוחותי". הוא אימץ אותי אל ליבו בחום והבטיח למצוא מזור למכאובי למחרת היום. עשיתי אותו ושבתי לחדרי הטחוב עם רון בלב, עט ביד וגירוד במפשעה.
כשהתייצבתי בבוקר המחרת במערכת העיתון, ששכנה בבניין עתיר שיש בשדרות האליזה האלגנטיות, מיהרתי למשרדו של המו"ל. "גרשון גרשון", פרצתי אל החדרון העמוס לעייפה וקראתי: "יש לי המון רעיונות לכתבות עומק, תחקירים ופרשנויות פוליטיות בנוגע לההשלכות העתידיות של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב".
מאהבי מליל אמש הביט בי מופתע, היטיב את משקפיו על אפו ושאל מאיפה אני מוכרת לו. חשתי כי רגלי כושלות, הסמקתי והחוורתי חליפות ולא ידעתי את נפשי מצער. "הגם אתה גרשון", תהיתי ללא אומר. שמתי פעמי אל הדלת, כשרגלי כושלות ובראשי מהדהדת מילה אחת: "קיבינימט".
איני יודעת כמה זמן שוטטתי ברחובות, אולם מספר שעות לאחר מכן מצאתי עצמי אל מול ביתו של מו"ל גרמני ידוע, שנפש באותה העת בעיר האורות כשבידי שקיות נייר ובהם בגדים של מיטב מעצבי האופנה של התקופה. שוב פיציתי עצמי בחליפות של שאנל שידי אינה משגת.
חדורת רוח קרב ורצון להגשים את היעד שהצבתי לי בצאתי למסעי, צלצלתי בפעמון והמתנתי. משרת הדור פנים פתח את הדלת הכבדה וביקש לדעת מה מטרת ביקורי. בעודי נדחפת פנימה הפטרתי לעברו בזלזול מה: "את סימון דה בובאר היית שואל, אח שלי?". וכך מצאתי עצמי מול גרם מדרגות פתלתל, עשוי מהגוני מבריק, שבראשו עמד גבר בעל תווים מעודנים.
טיפסתי למעלה, מנסה להתעלם מליבי שהחיש פעימותיו. כשהגעתי אל המדרגה האחרונה פנה לעברי הגביר וחייך. "בחר בי ארי!", לחשתי לעברו ונפלתי בזרועותיו.
היו אלה שבע השנים הטובות בחיי, בהן הפכתי מנערה פותה ורודפת תוכן לזונת תוכן פר אקסלנס. שיתפתי פעולה עם הנאצים ושימשתי ככתבת בכירה בעיתון אירופי נחשב. הכנסת האורחים הידועה שלי הפכה לשם דבר בטרקליני אירופה, ורק עם תקציב גרבי הניילון החודשי שלי ניתן היה לפרנס משפחה ממוצעת משדרות.
דומונט ואני נהגנו לנפוש עם המרשל פטן בכל חג וכשהתעוררו במסדרונות הממשל שמועות זדוניות בדבר חוסר נאמנותי – שיכנע אותי לשנות את שמי לוישי. "את תראי, זו תהפוך להיות מילה נרדפת לאוסלו", הבטיח מאהבי כחול הדם, שבין קוקטייל אחד למשנהו נעזר בי להדפסת מכתבים, תרגום מאמרים ושכתוב ביקורות תיאטרון.
אך אשליות, כדרכן, אינן אורכות זמן רב. במהרה התחוור לנו כי צידדנו במפסידים. זה היה הזמן לנקוט בצעדים חד משמעיים. כשהחיילים יפי הבלורית של בעלות הברית צעדו אל שער הנצחון הבנתי מה עלי לעשות. מכרתי את רכושי, הפקדתי את כספי בחשבון הבנק שלי בשוויץ ויצאתי להפלגה.
בדרך עשיתי את הקברניט, נצר למשפחת ימאים ותיקה, שאהב לכנות עצמו הקפטן. זכורתני כי בליל ירח אחד לימד אותי כיצד להשתמש במצפן ושנינו השתעשענו במשחקי מילים. "צופן", אמר הוא. "מצפון" אמרתי אני ופרצתי בצחוק גדול.
כשירדתי מסיפון האוניה בנמל יפו, הבטתי סביבי בפליאה וסיננתי WTF. לאחר כמה שניות התאוששתי, איתרתי סבל פנוי על הרציף והוריתי לו לשאת את מזוודותי למונית הקרובה ביותר ליציאה. לנהג אמרתי רק מילה אחת: "מוזס".
וכעת, יקירי, 69 שנים מאוחר יותר, החלטנו, עמיתי ד"ר קימלמן ואנוכי, לחלוק עימכם את הידע והנסיון שצברנו במשך עשרות שנות שירות, והכל ללא תמורה זולת הקרדיט.
שלכם,
סופיה וישי.
ענק:) עוד צפויות לך גדולות ונצורות העלמה וישי. את עודך צעירה וניכר בך שכוחך עדיין במותנייך. אם תאמיני בעצמך עוד תמצאי עצמך עושה את הנצר לגרשון גרשון ואולי אף תקבלי בלוג כמו אותו ציפר, ותוכלי לכתוב על גרביונים עד קץ הימים. אז יהיו שתי זקנות גנדרניות ומעצבנות בבית הבושת השוקני, לשביעות רצון כולם. וישי לשלטון!!!1
תודה לך עלמה צעירה, ואכן, חשה אני כי השהות בקירבתם של בני תשחורת גורמת לי לחוש כאילו לא עברו עשרות שנים מאז הייתי בגילכם. אבל חלילה לך מלזרוע מחלוקת בין שורות הארגון. אינך סבורה כי כולנו זונות תוכן, מן הגדול ועד לקטן? ההבדל הוא רק בתנוחה ובתעריף.
שקוף שזו ולווט.
JaneLame יקרה,
עם כל הכבוד לוולווט ועל אף העובדה שסופיה וישי אינו השם בו הטבילו אותי הורי, אני אמיתית כשטר ריחני ופריך של 100 דולר.
באיחור של שנתיים, אילנה נורמן?
שון קונרי? מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. נותרו לך עוד שני ניחושים.